Saturday, 26 May 2012

week 7 of 7




Jacqueline: week 7. the last week. the last of the broken. the last to be gathered and counted. here it is, the end to an unbroken chain of broken things.

Friday, 25 May 2012

day 49 of 50: Perfect Imperfection in the here and now

Jacqueline: (glass drop from chandelier)
here's to our hearts being broken again, and again, and again...

Amichai: What do I see on the top of the mountain?

"The angel facing south had a small bit of wing missing: nothing to speak of, yet the fact of being slightly chipped in this ways was sufficient to give it a touch of humanity, to turn it into something fragile, perishable, arousing sympathy. There are times when one needs to have one’s heart wrung by the sight of a piece of stone crumbling away."


That broken angel, described by Holocaust survivor Anne Langfus in her 1960 novel 'Land of Brimstone' was slowly crumbling on the roof of a church in the middle of the Lublin Ghetto. For those who cared, still cared to notice, to look up above reality, even the angels were falling apart. Perhaps with compassion.

And so today, we're here, up with angels, and we've gathered much that's broken. and much that's not.

Seven weeks after leaving the slavery of the narrow place of Egypt, liberated pilgrims on our journey home, we've climbed a mountain, and stand here, breathless, just below the top, in the sight of all there is. We are surrounded by angels, hardly perfect cherubim, these kind, and we are here with each other, all who've climbed. We smile, with wrinkles, point at scars, put down our baggage, wear our best white clothing, and stand still, perfectly present in our imperfection to receive this present which is truth itself.

We shine like crystals in a chandelier, reflecting light off of each other like a rainbow of white light. Every little crystal shines its own fantastic light, detached or not from the main light fixture. Even one that drops from the ceiling, like a fallen angel, will retain the light and keep on shining us the way to get back next time to the height, the road, the mountain.

Malchut of Malchut: Perfect Imperfection in the here and now. Gratitude for the kindness, and the discipline, compassion, glimpse of the infinite, humility, reconnecting to our root - and to our crown.
Thank you for the journey, sister Jacqueline, you of the big heart and sharp eye and deft hand and grand truth. Thank you for the fellow travelers, for the joining and the shared thoughts. This chandelier, held by crumbling angels, thanks to all of us, is now turned ON.
and the journey, will somehow, continue. how lucky we are.

A perfect Sabbath, a healing holiday of revelation.


"המלאך הפנה את מבטו דרומה, וחלק קטן מהכנף שלו היה שבור. לא משהו רציני, אבל רק העובדה שפה היה מלאך פגום הספיקה להעניק לו מגע של אנושיות, להפוך אותו למשהו שביר, בר-מוות, מעורר חמלה. יש פעמים שכל שאדם צריך הוא לטלטל את הלב למראה חלקיק של אבן מתפוררת."


המלאך הפגום הזה היה עומד על גגה של כנסיה ריקה בלב הגטו של לובלין, ותיארה אותו אנה לנגפוס, ניצולת שואה, בספרה שיצא לאור ב1960.

למי שטרח באותם ימים להביט למעלה - גם המלאכים היו פגומים, אולי מתוך חמלה.


בעצם היום הזה, על ראש ההר, אנחנו ניצבים עם על השבר שליקטנו ועם כל השלם ובחברתם של מלאכי עליון.


שבעה שבועות מאז עזבנו את מצרים, עבדי זמן ויאוש בורחים הביתה, אל חירות חדשה.

טיפסנו יחד את ההר הזה, ועתה אתה ואת ואני עומדים פה, קצת מתקשים לנשום, מחייכים עם קמטים, מחליפים חוויות ומורידים את המשא. עוד מעט נלבש לבן ונקבל יחדיו את המתן הלא מושלם והמדויק ביותר שהוא תורה, והיא אמת, והוא אחד, עם כל הכאבים.


כמו רסיסי אור בנברשת גדולה, ורבים הרסיסם שכבר נשרו ממנו אבל עדיין אור נמשך כמו נהירים של קשת, וזכרון ההתחברות המשותף יאיר את הסדקים כולם.


נברשת בארמון המלכות של המלכות: אור יקר וגנוז של הרגע הזה בו מאירה ההויה

והיא החסד, וגבורה, התפארת של הנצח, הוד יסוד, מלכות וכתר בראשה


הנברשת, קשורה לכנפיהם של מלאכים של אור ניידת, בדיוק כמונו, והמסע נמשך גם אחרי ההר


הוקרה לכל המטפסים בהר, על החברותא והלימוד המשותף

הודיה לג’קלין האמנית הגדולה של לב פתוח ועין רואה ויד קלה

האור דולק, הלב פתוח, המסע ממשיך והשבת בפתח ועימה החג


אשרינו שזכינו. שבת שלמה וחג מתן תורת תיקון ושמחה


Thursday, 24 May 2012

day 48 of 50 The Broken Heart of Torah

Jacqueline: (old siddur, with broken binding)
I forgot to keep it simple, and so it broke



Amichai: Sacred Jewish books, when broken and no longer useful, gain the status of human bodies, buried in graves, back in the ground.

Words for us are serious business, sacred matter. Just like the containers of the word expire, sometimes so do the words themselves, ancient content worthy of demise.


On this day, just before the journey's end and we arrive at the symbolic summit to re-receive the sacred words, I pause to gather what is broken at the very core of all these words, the broken heart of the Torah.


I think about the original set of ten commandments, coming down from Sinai to end up shattered at the feet of the golden calf. The very first time we received the Torah, it was broken upon contact. The shards have followed us on our journeys ever since.


I think about the words of Torah that are mean and broken having broken so many lives - ancient hatreds of the other, xenophobic, homophobic, on and on. These are broken shards of holiness that we can choose to carry with us - or put away,on a shelf, relics, thanked, dismissed for what they are: history.


We approach this anniversary of receiving of the Torah with this knowledge - Torah is also broken, and still holy. We get to celebrate the imperfect perfect, what is still vital and also what is not. At the root of our sacred is the memory of loss.


48, Yesod of Malchut, the very core and root of the very essence of our lives is rooted in this fractured reality yet it keeps us firm, rising from our murky origins we reach up for the stars. All of it is holy, torn up books, and discarded dogmas, all these broken objects, shattered hearts and faiths held on to: One Torah, the ultimate mosaic of life.
One more day to go.

ספרי קודש עבריים זוכים לקבורה כשמתפוררת הוויתם, כמו גופות אדם הם נגנזים אל העולם הבא
לפעמים לא רק הספרים עצמם מתים אלא גם המילים עצמן, והרעיונות שהן נושאות איתן, על אף קדושתם עתיקת היומין
בא יומם, ועליהם להגנז

יום לפני סיום ספירה - בואכה ראש ההר
איסוף כל השברים שליקטנו כל הדרך בדרך אל ליבה השבור של התורה

זוכר את הלוחות הראשונים, אלה ששבר משה מייד משירד מראש ההר
מתן תורה קשור תמיד בשבירתה

והשברים מאז אתנו

חושב של המילים הרעות שבתורה האהבוה הזו - מילות שנאה ופחד אל הזר והאחר, סקילה וכרת ותועבות שאין בהן היום יותר מאבק עתיק של קטנוניות שרוצה להאמין שאפשר לקטלג כהיסטוריה בלבד
שברי הלוחות, מונחים בארון עם הלוחות השלמים
אין יותר שלם מהשבור הזה - אבל חייב אדם לזכור שלר כל העתיק קדוש ויש שברים שמקומם בלב ויש שמקומם על המדף, זמנם חלף

אל עת מתן תורה מגיע הערב בכוונת קבלה של השבור והשלם גם יחד, המושלם שבכולם יחדיו

יסוד המלכות: נטוע באדמה, שואף אל שמים, מורכב משהשברים והקרעים של קברי התאווה והתועבה, אנושיות צרופה וקטנה נמתחת אל מוסר עליון ורוחני מאד בראש ההר
יסוד בא במלכות, בן המלך והעני - האני - זה בזה, בראש ההר
עוד צעד אחד ודי

Wednesday, 23 May 2012

day 47 of 50 when the gate is shut

Jacqueline: (broken doorbell)
He broke my swagger, my spirit, my peace of mind.
I will be forever grateful.

Amichai: When your own front door no longer opens, because the one who lived there with you all those years just changed the locks--what do you call that panic? What name is given to this pain?

A broken door bell means no guests will enter either. Access made more difficult, a stumbling block instead of open arms. Some of this is more fixable than that, but the door of home no longer open will kick you in the heart.

My friend O. shares the news of her upcoming divorce today - 25 years later and the door is slammed. Even in the knowledge that some breaks are for the better - how will she get up tomorrow, what can I say to be really helpful, not cliche and trite?

Will I find love again, she asks.

No promises. This isn't movies.
But each a day a chance to start again, and fix the door bell, knock on new doors, slam the old. Find the peace in the simple, very simply, carry on.

47. Hod of malchut. Humble beauty in the here and now. Regal reality, even for the exiled queen.

There will be - my friend- a brand new door, and arms wide open, when the time is ripe.

Almost done climbing this mountain and still the broken's gathered, holy holy holy, every step and misstep counts.

כשהדלת הראשית של ביתך לא נפתחת כי מי שגר שם איתך כל כל הרבה שנים החליף את המנעול -- איך נקראת הפאניקה הזאת? מה שמו של הכאב?
פעמון כניסה שבור גם הוא חוסם את כל המבקשים לבוא הבייתה, וגם הוא עומד בפני שמחה.
יש הניתן לתיקון מהיר ויש פחות. אבל דלת נעולה היא דלת נעולה, גן נעול, מעין חתום.

חברה סיפרה לי היום על גירושיה הקרבים אחרי 25 שנה ביחד.
וגם אם היא יודעת שהדלת הסגורה הזו תפתח אחרת איך תקום מחר בבוקר, איך תלבש תקוה?
ומה אני יכול לומר לה שיעזור שלא יהיה דביק?

האם אמצא עוד אהבה?
רוצה לדעת.

למי יש הבטחות?

הוד מלכות: רגעים של ענוה בפני המציאות הזאת כמות שהיא, יופי ביום יום, תקוות קטנות דלתות פתוחות של חסד. גם השער החתום שיפתח
כמעט בראש ההר בסוף הדרך נוסף כל יום כרב נוסף, קדוש קדוש קדוש הצער והצחור והנחת והאנחה ואנחנו אנחנו מתקרבים כולנו וביחד מקרבים את השער החדש

Tuesday, 22 May 2012

day 46 of 50 seagulls shed like angels

Jacqueline: some things need to break away.

Amichai: Do birds mind the feathers falling? Do they hurt like torn out limbs or shed like leaves? Do tress mind autumn? Or are they, like us, barely aware of how our cells changes and replaced with every living second?
Nothing stays the same, despite the seeming hopes that life is constant. Life, like feathers, comes and goes, convictions, values, attractions - sometimes fly away, broken, as should be.

And still it hurts, just like, perhaps, it hurts a bird to see its fallen feather. And the hurt, that too is perfect. Even when it's sad.

46. A glimpse into the timeless. The Netzach of Malchut, eternal sunshine on the horizon of majestic seas, corpses floating, sirens singing to the drowned, all is well, the seagulls flying up above, like angels, shed their feathers and fly on. One of them, discarded, glimpse of timeless, ends up here, smiling, painless, a reminder of how grander and absurd the journey is. Only 4 to go. Will we land softly like seagulls, or ravens, or doves on some mountaintop in the distance that never seems to end?


מה אכפת לצפרים אם יש נוצה נופלת? האם כואב להן כדרך שעצים בוכים - או לא - את השלכת השנתית? או אולי כמו תאי הגוף המשתנים כל רגע בלי שאשים לב ולא אכאב בכלל, מתחלפות העונות והעלים והנוצות והשערות והשבירה הזו פשוטה והכרחית ואין בה צער כלל
וכך גם אמונות והצהרות פוליטיות ואהבות גדולות שעם הזמן הופכות למשהו אחר, נושרות כמו עלים או כמו נוצות ברוח: מה שהיה לעולם לא מה שיהיה, לא משנה כמה מנסים להאחז במוכר ובידוע

נצח המלכות: ציפור אחת, אולי שחף, דואה מעל ים גדול ששמש אינסופית בוהקת בין גליו, וגופות צפות בו וסירנות שרות לטבועים
השחפים כמו מלאכים משילים נוצות אל תוך המציאות ועפים הלאה ואנחנו, ששטים בים, מציצים אל הנוצה וזוכרים עד מה גדול הנצח ומסתורית המלכות ומוזר המסע הזה שאינו נגמר
ולמסע הזה הקטן נותרו רק עוד ארבעה ימים של איסוף השברים ונחיתה קלה, כמו שחף, או עורב או
יונה על ראש ההר
שלא נגמר

day 45 of 50

Jacqueline: (broken cd)
there are some things that you just never, ever, not ever, want to hear ever again.

Amichai: few stimulants can be as strong as music. Why I wept today walking down a rain swept street was anybody's guess, should anybody bother, but I knew well within my headphones it was just the perfect song that made a fragile moment crash into a full on wail. Release and gratitude and the privilege, the luxury of pressing replay and pressing deep into a sorrow or whatever and let the tears and rain collide.

Spent the last week downloading hundreds of cd's onto my iTunes. Getting rid of lots of stuff: but music, there, for me, beyond the form or shape, cassette or vinyl or live show ir data: arrows into heart.

Tiferet of malchut: the heart of the matter. Dig tonight into a place of raw emotion on this journey to the mountaintop. Find one song, just one broken record you have listened to a thousand times and listen one more time, and dance, or weep, or both ior neither: thank you for the music, here comes the rain again. Again. And now.

כמה טוב לבכות בגשם במיוחד עם אזניות שמחפות על מבוכה ומשדרות צלילים שמראיין וזורים מלח על פצעים וגשם ודמעות ביחד ולמי בכלל אכפת?
כבר שבוע אני מנקה את הבית, מרוקן ארונות, מעלה מאות דיסקים למחשב, לא רוצה יותר במשקלם. חלקם נשמרים והרבה נזרקים ולא יזכרו. המדויקים הם כחיצים בלב - פוגעם היטב כל פעם מחדש. רק המוזיקה יעילה ככה.

תפארת המלכות הלילה: לה ההוויה. איזה שיר אשמע הלילה? מה אבחר לשמוע בכוונה יתירה של ריגוש, נוכחות, הוויה במסע, ברגע הזה, בואכה ההר?
דמעות של גשם ורסיסי שירים ורווחה קלה והזכות ללחוץ על אותו שיר פעם נוספת ולהתחיל מבראשית.  

Sunday, 20 May 2012

day 44 of 50 Of broken Eggs, and of Jerusalem

Jacqueline: (eggshell)
it's of no use until it's broken.

Amichai: It takes courage to admit that what was whole no longer matters and must shape-shift and transform. But what use is a perfect egg it not for breaking? The broken is as things must be.
And so it is with hearts and cities, walls will crumble as they should. Oh Jerusalem, split by walls of wailing and cement, seemingly so whole as one, here too, there will be blessing in the broken.
And as for hearts, I guess it's good to know that once they're broken, they, with time, grow even stronger, maybe more resilient for the rest of life.
Gevura of Malchut: Discipline honored in the regal reality of every day life. Taking on each task as it comes, committed to completion. Tonight I want to honor all of us who took on the discipline of this 50 day journey, now almost done. Why gather the broken? why count each day's shard? Healing, we hope, I wish for, for all that needs it, comes from this commitment. Egg comes first, then comes the chicken, as our patience breeds our higher grounds. It could be the other way around, but how will we ever know if we don't try?

צריך גבורה להודות שבשברים טמון סוד הגאולה
ורק מהסדקים של מה שהיה שלם ניתן לבנות עולם חדש
מה תועיל ביצה שלא בקעה? אין בה ברכה

כך בלבבות וכך בערים
שברונם משחרר ברכות חדשות
גם בירושלים שחוברה לה, לכאורה יחדיו, יש היום תפילות לחומות חדשות וגבולות אחרים ושברי הקיים לקיום חדש, שווה יותר, לכולם

ובלבבות שיש בהם תמיד יותר מרסיסים של שבר יש ברכה כשאוספים את השברים
רק לב שנשבר הופך חזק דיו לעמוד מול מה שהחיים מביאים

גבורת המלכות: משמעת ברזל של משימות יום יום בגוף ונפש, נכונות לשבור עצלות והרגל על ידי שבירת המוסכמות והרגלים חדשים
לכל הסופרים השנה את ימי העומר - גבורת מלכות, שמחות קטנות, והלואי ששכר כלשהו סמוי או גלוי באיחוי שברים פנימי וצעד צעד אל תיקון גדול יותר

כל יום כזה הוא עוד שבירת ביצה של העבר וכל שבירה תוליד עולם חדש שמתוכו תבקע, אם לא תרנגולת אז אולי ביצה חדשה, מסתורית וכך הלאה ולנצח, כל שנה מחדש
מן החסד אל המלכות

day 43 of 50 gift from the sea

Jacqueline: got so close,
should have been arrested for breaking and entering.

Amichai: I was about four years old when I drowned off the Tel Aviv beach. One minutes I was splashing with my sister and her friends in the shallow waters and the next thing I know I am deep under, swept by a tide, scrambling for air. My hand clutched something on the sea floor and somehow I managed to resist the pull of the waves and lift my head, and breath, and pant, and clutch that seashell in my fist. I kept it for many years, an eerie memento of something that happened that I can't quite place (did it really happen?) but felt like a private miracle. That shell looks a lot like this one, in the drawing, smooth and white, and spherical, and broken.

43. Hesed of Malchut. The love, the grace in the Majestic realm of all that is here and now - in the physical plane of our being. Private miracles, great and small, graces, kindness, acts of love. Count the blessings. Even one. And maybe, like advised here many days ago - take the chance to give someone a hand today, a gesture of friendship, a hug: so many are drowning daily, and maybe if we count our blessings and not focus on the broken we can help ourselves and others rise a step above. and breath the depth of oceans, and survive.

כשהייתי בן ארבע טבעתי בחוף תל אביב. רגע אחד השפרצתי מים ברדודים עם אחותי וחבריה ופתאם הייתי עמוק מתחת, לא נושם, מבוהל, נמשך בזרם, יד מגששת בקרקע הים שולפת קונכיה מושלמת שאיתה איכשהו שחיתי והרמתי ראש וגוף מעל המים ונשמתי שוב וחזרתי לחוף והקונכיה קפוצה באגרוף" מתנה מהים. שמרתי אותה הרבה שנים, זכר לנס, זכרתי לך חסד נערייך
נראתה בדיוק כמו האיור הזה - לבנה ורכה ומסולסלת ושבורה
זכר החסד

כמעט בוקר ביו יורק - 43 לעומר חסד המלכות - רגעי של חסד בחוווית החיים הפיזית הממשית הקרובה ביותר לפה ועכשיו
הזדמנות לחשוב של מה שטוב בחיים, של ניסים קטנים של יומיום והפתעות של חסד
אולי גם לקיים כמצווה ועצה שקבלנו פה לפני כמה שבועות - בכל יום עשה מעשה קטן של חסד לזולת
הוקרת הטוב ושיפור הקיים
כולם טובעים כל יום
וכולם זקוקים לחסד
כל כך הרבה שבורים
איך אפשר לתקן? מחוות קטנות של טוב לב
תשומת לב לחסדים הגדולים והקטנים
טובה לזולת
בקטנה
שהיא ענקית כעומק הים

שבוע טוב

Saturday, 19 May 2012

week 6 of 7




Jacqueline: we've made it through these 6 weeks, much has been broken, and been close to breaking point many times. but with one week to go, it would be foolish to stop here.
Almost there, keep going and trust that it will all be gathered together.

Friday, 18 May 2012

day 42 of 50 lets talk about sex. six weeks of counting.

Jacqueline: (crumbled wine cork)
break up, break down, break apart & break away.
but just give us a break - trying my best over here

Amichai: Corks that break half way through opening of a bottle create a bottleneck that's a pain in the neck... Better opener and deft technique will do the trick but what do you once it happens? Consider stuck wine-bottle-cork as a symbol for what gets us stuck in life - half way on the way to that desired sip or taste or want - the road gets blocked. How and if one solves the problem says a lot about one's life.

And not too be too crass too soon, but this symbolism is super sexy, and is somehow about the very thing itself. Corks that go into a bottle? pleasure that is bottled up? When it comes to our personal work of self improvement, spiritual, mental, physical - the sexual will always require a lot of work - which isn't always comfortable or even safe for us. We carry a lot of baggage: fear and shame, yearnings and pains - and always more potential for pleasure, in all that has to do with our truly private parts.

Tonight is six weeks into the journey, and its time to look at sex. Malchut of Yesod is the Ying and Yang of our tradition - feminine and masculine energies combine as one to welcome this sixth sabbath of the Omer, as the Queen of Time descends.
Open a bottle of wine tonight, carefully, with intention for the sacred invitation. Take some time to think of the erotic forces in your life, and what is or is not in balance, and what's broken, and what can you - what can i - actually begin to fix?
Sip. Slowly. Finish the bottle or cork it carefully again, making sure the cork does not break. Repeat tomorrow, and the next day, and again.

Shabbat Shalom.

פקק שבור בצוואר בקבוק פשוטו כמשמעו - סמל כמוס במשמעויות נוספות שכל כולן קריצות על מה זה להיות תקוע בדרך אל שמחה פשוטה
מה לעשות כשהפקק תקוע ורוצים ללגום? איך פותר אדם אתגר מעצבן כזה אומר הרבה על מי ולמה ועל החיים בכלל

פקק בתוך בקבוק מעלה אסוציאציות מיניות מאד ואולי בערב השבת הזה, ששה שבועות לתוך הספירה, יש מקום חשוב להציץ במיניות ובאירוטיות הבסיסית ויסודית כל כך לאיכות החיים
איפה אני נושא כאבים, מאווים, אכזבות, פחדים, בושה, כמיהה - ופוטנציאל ממש של עונג? מה עושים עם כל היצרים הפקוקים האלב כשלהרבה מאתנו אין פתרונות ברורים של פורקן והנאה? עבודת הקודש הזו מחייבת תשומת לב ואולי גם השבת מגיע זמנה

מלכות שביסוד היא הדימוי המדויק של זכריות ונקביות - ההפכים המתחברים הניגודים המיירים זיווג פנימי מושלם
איפה האיזון שלי בין זכרי ונקבי, בין שמחה ועצב בכל הנוגע לחיי המין? איפה הכאבים - מותר בהם לגעת - ואיפה, אולי יש מקום לתיקון שלפחות התחלתו בידיי? הערב, בפתיחת בקבוק היין לקידוש שבת, רוצה לחלוץ את הפקק בכוונה וברוגע, שלא ישבר ולא יתקע, ולחשוב לעצמי על השאלות האלה, בפרטיות כי כאלה הן
וללגום, באיטיות
ואם לא סיימנו את היין, להחזיר את הפקק למקומו, בכבוד
ומחר, שוב
לחיים. שבת שלום

Thursday, 17 May 2012

day 41 of 50 broken branch on the tree of life

Jacqueline (broken twig with budding pine-cone)
broken, fragile & beautiful. It was just lying there, look down & tread gently.

Amichai: Only when a thing is broken, something else can grow again. What's the point of change, of seasons, if everything would always stay the same? It's a choice to recognize the beauty in the brokenness, the discontinuity that comes hand in hand with what's new and improved. It's a choice to focus on the positive side of the change - the bloom of the pine cone - and not the broken branch.

Has this journey turned me into a tiresome Polyanna? possibly. But maybe not. Crutch in hand, crafted from some broken branches, I choose to look the painful stuff in the face, honor, with compassion, where the wounds still fester, but gently, gently, take the next step on the trail. There are other choices, and some days are easier than others, but on this path, on this day, I choose the blooming bud.

41: Yesod of Yesod- the root of roots, the core of all that matters on this journey, in my life: focus on what IS, not on what is not. honor blessings. thank the hardships. smell the pine-cone, climb the tree of life. one more branch.


רק כשענף נשבר אפשר לראות את פנימיותו ולהרגיש את הפעימה המסתורית שמניבה את העלים והניצן שהנץ מקצהו השבור
כמו לב
שכאבו מזכיר לנו, יותר מעת שמחה, לשים לב, ללב

לשים לב לניצן המלבלב בקצה ענף שבור הוא מעשה של בחירה
פשוטה לכאורה אבל לא כל כך

האם המסע הזה הופך אותי למטיף נודניק עם משקפים ורודות ולהגים בזכות התקוה? אולי, אבל מה לעשות, כל השברים הללו, יום יום, מניעים אותי לצלוע בעזרת ענף שבור למשענת ולהתמקד בפריחה
יש מקום לתת כבוד לפחדים ולכאבים ולשברי האהבות והאכזבות כולן
אבל בסופו של יום, כמו היום, אני מעדיף להתמקד בפריחה

יסוד שביסוד - לב הענין הוא להתמיד בידיעה של מה שיש - לא מה שאין
היש הוא מה שיש, מורכב, פלאי ולא תמיד פריחה בלבד, לא חסר על מה להצטער ולכעוס - אבל - איכשהו - גם
כל זה ניתן לבחירה
מודה על הרעה ועל הטובה, צולע קצת, כל פסיעה יסוד שביסוד ועץ החיים מלבלב בדרך אל ההר
הלאה

Wednesday, 16 May 2012

day 40 of 50 Cut it Out

Jacqueline: (snapped blade)
there's no such thing as a clean break

Amichai: Cut it out. No. Really. What will it take for me, for you, to cut out the self pity, the focus on the past that hurts us and snap if off and carry on? I know it's easier said than done and we all carry baggage, but sometimes I just really want to take a blade and make a sharp incision and declare: This is where the madness stops.

So how? We are all so afraid, often with good reasons, to leave behind what once we loved or wanted and now we feel so stifled by. And how do we know what to cut out and what to struggle with? which of our doubts is valid and which is really just a fact of fear?

Today is 40. mythic number. If we've counted together this far along the journey our bond is bound to matter. Maybe this spiritual discipline of daily counting will help us focus on what matters more, or less, and what's worth taking on the journey onwards, and what not.

Hod of Yesod: Look back at how amazing it's been, all this artwork, all these conversations, and how humbling to know that this is so small in the bigger scheme of things. Onwards, friends, the last ten days await us, rooted in a faith that this all matters, make a clean break with what happened and take the next best step. And pack an extra blade, coz cutting's tricky and more will be needed to be cut out as we reach the top.

לחתוך ודי. כמה כבר אפשר להסחב עם לב כבד, ואשם וכעס ,מכתבים שלא כתבנו ותמרות עשן
לשחרר מה שהיה כמו חיתוך מדויק בבשר החי של העבר הכבד והמכביד, מה שהיה היה

?לא פשוט, אני יודע ובכל זאת לא חבל להסחב עם כל כך הרבה מטען עודף
איך יודעים מה לשחרר ועם מה להמשיך להתמודד? חלק ממה שכובל אותנו לעבר מוצדק ונחוץ אבל כל כך הרבה יושב כמו ספחת
היום ארבעים. מספר טעון של מלאות. מביט אחורה על כברת הדרך בהשתאות של עושר השיחה ומתכנן קדימה את הימים שנותרו ורוצה להיות קל יותר, משוחרר יותר, פחות רעשים בראש. את מה לחתוך? ואיך

הוד היסוד: מבט לאחור ולפנים - כל האיורים הנפלאים האלה, שלל מילים ומחשבות, מה יפתה הדרך ומה למדנו וכמה כל זה קטן בצניעות מול ההוד המלא של הכל, מול ההר הנראה לעין מעבר לאופק, מעלה עשן
עוד מעט הגענו. להגיע בקלות, לשחרר מטען, לחתוך בזהירות מה שלא ממש נחוץ ולארוז סכין רזרבי כי תמיד נצטרך לחתוך עוד ולשחרר , גם בפסגה

Tuesday, 15 May 2012

day 39 of 50 How to put on lipstick

Jacqueline: (broken make-up pot)
on the outside everything looks FINE

Amichai: Makeup, I once was told by a veteran dragqueen, is war paint, and the best way to put on lipstick is with a very big smile. The painted face may enhance your features but your inside is what will make you shine, and maybe even win the war.
When the makeup tools are broken, it still works, if not as easy, and so, it seems, do we. Putting on a brave face when inside one feels defeated can be fake and feel frustrating but perhaps it is just one helpful small step towards a triumph, on life's battlefields, large and small. One small step to deeper joy.

On day 39 of this count to 50, I turn back my face, made up or not, to road that we have walked. Start to wrap up, gather all that's broken, start to count the counted, honor scars and battle, get prepared to climb the final stretch of mountain, get ready to not look back. Smile, and wave, and move on.

Netzach of Yesod is the infinite possible found in a single drop of rain, a simple smile, a single step. Can I, today, find one good reason to smile from inside, proud and patient of all accomplishments, and get ready for the final climb? At the end of the the day - this day, those little smiles will matter. And at the end of the journey, 11 days ahead, what matters most will be the climbing itself, not what it looks like from the outside.

איפור הוא סוג של מסכה, פנים צבועות למלחמה והגזמה. דראגקוין ישישה אמרה לי פעם שהדרך היחידה לשים שפתון הוא עם חיוך רחב, כששה אלי קרב
הפנים הן הפנימיות של הוויה

ומה אם נשברו כלי הצבע, האם עדיין אפשר להתכונן למשימה? כל אחד, יכול להעמיד פנים, גם כשהלב שבור ולחייך לרגע ולנסות לזרוח מבפנים. מתוך שלא לשמה יבוא אולי לשמה, וגם אם חיוכים ביום גשום פנימית מרגישים זיוף יש בהם אולי תועלת טמירה ויעילה לשיפור, טיפין טיפין, החוצה פנימה ובחזרה

ביום הזה, כמעט בסוף ספירת העומר, רוצה להביט אחורה ולזכור את כל הדרך, מונה וסופר שברים וסדקים וחיוכים מאולצים וכל מה שאספנו יחד כמו צדפים על שפת הים
ממחר - פנים קדימה, אל ראש ההר

נצח היסוד משול לטיפת ים שבתוכה הנצח, חיוך קטן אמיץ, צעד קטן במסע גדול
בסוף כל יום, היום נניח, מה שמשנה הוא החיוך ההוא, הזה, הקטן, ובסופו של המסע הגדול מה שירגיש משמעותי באמת הוא עצם המסע - מבפנים ולא איך שיראה מבחוץ
רוצה להפנים את הדרך ולהתכונן לסיומה

Monday, 14 May 2012

day 38 of 50 Limping, Like Jacob, with broken heel

Jacqueline: (heel from a shoe)
unbalanced, uneven & unstable,
despite it all, we're still walking.

Amichai: With 12 days yet to go on this journey, a broken heel can be what makes it perfect, or perhaps, a fix is due right now?
We stumble through life, full of our imperfections, trying to hide them or camouflage our flaws in genius ways. Every journey brings, at best, a deeper understanding of just how ok it is to be imperfect, and how each of us, in different ways, is doing just the best we can. Awareness of the flaws, this heel, for instance, are tokens of kindness, important winks: The little tweaks, a visit to the shoemaker or the therapist , are small reminders of what we can do to be more happy, and to stumble less.
38, Tiferet of Yesod, is the full heart kindness needed as we focus on the root of our own undoing, and the root of our deepest hopes. To stand firm, both heels, naked, in the wet soil, tall and straight, an I between earth and heaven, grounded in the will to keep on walking and to make a difference with each day's new count. Jacob, also, he who represents Tiferet, on his journey home, wrestled and walked away limping, a wrestler with all that perfectly is.

תריסר ימים נותרו לסוף הדרך, ומה יועיל עקב שבור לשאר ההליכה
סמל מושלם לצליעה הקוסמית-קומית אבל אלי זה גם הזמן לגשת לסנדלר

בצליעה הזו בנתיבי החיים יש רמז לכל השברים והסתירות שהם מי שאנחנו
יש המסתירים את החולשות ויש המשתמשים בהן בשלל צבעי הקשת בהסוואה מושלמת הגלויה לכל
וכל המסכות מגלות שכולנו מולשמים באי המושלמות ובשברים ובחלושות וכל מסע מביא איתו תזכורת של מגוון הדרכים של ההתמודדות האנושית עם כל מה שפוגע
עקב שבור הוא אולי תזכורת חשובה, מתן אות חסד, לכמה תיקונים קטנים יכולים להשפיע על התמונה הגדולה
אולי נצלע פחות ונלך יותר בנחת

תפארת
היסוד - ראש זקוף ושני עקבים יחפים נטועים עמוק באדמה, כאנכי מתוח בין פה ושם, בין ארץ ושמים
גם יעקב צלע בדרכו הבייתה
והוא ספירת תפארת היה שלם בצליעתו

Sunday, 13 May 2012

day 37 of 50 making roses out of pencil shavings

Jacqueline: (pencil)
but what can be repaired with broken tools?

Amichai: Simple tools, like pencil sharpeners, come along to help fix life. It's so easy to forget about them, and so easy to discard the point-less pencil, but what little pleasure might be gotten from the sharpening, the second chance?

(When I was a kid I loved to carefully sharpen pencils and collect the bits that came out through the razor thin shaft, the shredded leaves of pencils that were shaved off, and, if carefully collected became roses, salvaged from trash. I hadn't thought of that weird habit until now. Was I making art of garbage? Was I making sure the sharpened pencils never forget that each of them, if lucky, will also end like that? )

And when the sharpener is broken? get another one?
I want to believe that there is always a hatch, an exit door, a solution that will fix the broken or find another way out.
Even when it comes to matters of the heart, even when the heart is broken. The solution may not be the fixing that we wanted, and perhaps the grace and comfort will surprise from other sides (roses made from shavings) but without being a hopeless optimist I still prefer to stick to hope. It's about finding the right tools, the appropriate perspective, and the proper help.

37: Gevura of Yesod, disciplined commitment to the root of all that matters most - a pencil sharper than ever, planted , tip down, into the ground, and all above is resting on it, body, mind, words and drawings, magic spells, a tree of life: all is balanced, breathing, spine and body, sharp and soft and true.

מחדד העפרונות הוא כלי פשוט וגאוני שמעניק הזדמנויות שניות למה שנשחק בחיינו
כל כך לשכוח על קיומו ולהתייאש מעפרון שבור או קטום חוטם
אבל כמה סיפוק יש בחידוד הפשוט של עפרון צהוב, מוכר

כשהייתי ילד, ושכחתי מזה עד הרגע, הייתי אוסף את חידודי העפרון שיצאו מהחריץ הדק של המחדד ובזהירות רבה מסדר אותם על השולחן, שושנים שושנים, ספירלות של עץ דק וחסר תכלית
למה בעצם? אין לי מושג. אולי רציתי למחזר או להזכיר לעפרונות שיש עתיד ויש תמיד לאן לשאוף

ואם המחדד חלוד או לא עובד? אז יש אחר
או פתרון יצירתי או עפרון נוסף
רוצה להאמין שכך גם בעסקי הלב שלעיתים נשחק, נשבר, נסדק ויש מחדד ויש דרך מילוט ולא תמיד אפשר את העפרון האהוב להציל אבל אולי יהיה אחר או מחדד אחר או סיבה אמיתית לתקווה
ושיפור

אני מאמין בתקווה הזו שאפשר לתקן
עם כונה נכונה, וכלים ראויים ועזרה אמיתית והתמדה

ליל גבורה של יסוד - התמדה ונחישות לתיקון המידות שבלב הענין, היצר שהוא חוד החנית, השפיץ של חיינו
עפרון מחודד מאד מאד נעוץ באדמה חוט שדרה זקוף ועליו מאוזנים כל המאווים והתקוות וגוף ונפש ומילים מילים וציורים ועץ חיים ודעת שושנים קטנות של חידודי חיים המלאים תקוה

Saturday, 12 May 2012

day 36 of 50 fixing friendships?

Jacqueline: it doesn't matter how it broke but can it be fixed.
can it be fixed? can it ever be ok again?

Amichai: This evening, as a quiet sabbath ends I think about relationships that have gone awry, friendships on the rocks. Can they be fixed? Can bad blood, with good intentions and heartfelt focus be transformed and once again sustain a love?

Some yes, some no. The sad truth is that it's not always so simple.
But I'm hopeful that the important ones that have gone all twisted can, with time be un-broken, and be fixed and back on track.

Tonight is 36 Hesed of Yesod, the kindness at the root of existence, the chance for love, compassion, friendship which reaches deep into our being and must be sustained. With this sixth week of the counting starting my intention is to focus deeply on the roots of all that matters in the heart and figure out just one of those twisted relationship gone wrong and try to get it right. Shavua Tov.

מוצאי שבת, אחרי שבת שקטה במיוחד ונעימה, אני חושב של מערכות יחסים בחיי שהסתבכו והסתיימו ברע
כמו חוטי תייל מפותלים
כמו פלונטרים
מה ניתן לתיקון? אלו מהקשרים - עסקיים, חבריים, חלק גם וגם שעלו על שרטונים ניתנים לתיקון ותשובה
חלק כן, חלק לא
החיים לא כל כך פשוטים תמיד, למרת הכוונות הטובות
אבל אני אופטמי, שהניתן לתיקון יתוקן, והכל בזמנו והכל לטובה

36
חסד היסוד
השורש העמוק של כל מה שחשוב בחיי הרגש שלנו
עוד סיכוי לחסד, אהבה, ידידות, חמלה במקום שבו עשבים שוטים של חששות וחשד ופגיעה גדלים בלא משגיח וללא ברכה
מקוה שהשבוע הזה, השישי לספירה, מביא עימו הכונות וכוונות טובות לתיקון קשרים - ולו רק אחד
בחיבה ובאומץ

שבוע טוב

week 5 of 7


Friday, 11 May 2012

day 35 of 50 All that hangs on humble hanger

Jacqueline: sometimes it comes together,
and sometimes it all falls apart

Amichai: So much hangs on humble hanger, gravity defying responsibility for the perfect crease in the sabbath shirt.
Thank you humble hanger, designed, invented, for this very moment of a simple need. And then when you break, you're no longer useful, a use-less hanger, the corpse of the past.

There's people like that, used and tossed when broken. Not just the corporate systems of wear and tear but also closer to home, the way we forget or ignore and dismiss those we once so needed but then for some reason, do not. How many times have I felt discarded, used and done with? how often have you?

So here She comes, the Sabbath Queen of Grandeur. Malchut of Hod - the Majesty of Awe and Wonder that honors not just the white crisp Sabbath shirt but also the hanger that it hanged on, and the hands that ironed, and the awe-some details that make up every little pleasure. Honor those now, as the sun sets on the fifth week of counting, making each day count, dignified, honored, even if broken, like a plastic broken hanger in the corner of your eye. Shabbat Shalom.

קולב פשוט, תמים - וכל כך הרבה תלוי בו - שתגיע לשבת עם חולצה נקיה מגוהצת על קולב יעיל, שלרגע זה ממש נוצר
וכשנשבר ולא יעיל עוד? הופך לכלום, לאשפה, אחר יבוא במקומו

יש אנשים כאלה בחיינו ולפעמים אנחנו הם
רגע אחד יעיל ודרוש וממש אי אפשר בלעדיך
אבל אז משהו משתנה והיעיל הופך נזיל, שכיח, סדוק או לא פרקטי ולא חשוב בכלל
כמה פעמים זה קרה לי? כמה לך

אז הנה היא באה, שבת המלכה המרככת קמטים וצער, ומלטפת חולצה לבנה לשבת וגם את הקולב מלטפת, ומודה לו, כמו לכולם על שירות אדיב ויעיל בשירותה הוד מלכותה
בערב השבת החמישית של הספירה הזו - תשומת לב למלכות של ההוד, הפרטים הקטנים והשכיחים בזוית העין, כל האנשים סביבנו, שמגיעה להם הערכה ותודה
כמו קולב שבור מפלסטיק שעשה את שלו והביא את השבת
תודה
שבת שלום

Thursday, 10 May 2012

day 34 of 50 another empty sea shell?

Jacqueline: everyone is waiting for a breakthrough

Amichai: What if this is it? What is nothing changes?no big breakthrough, revelations - Just another day, another round of laundry, dinner ready, dishes, bed? the little things that may make tomorrow different are as small and clunky as this little empty shell.

What if this daily counting, summit driven, will lead us nicely to a place which will not feel much different than the day before?

But what if not? What if inside this clamshell, unlike any of her sisters hides my pearl? I wouldn't know if not for the persistent searching, trying to pry open what may be an empty shell - or the wide smile of surprise. There's such a thing as sheer luck but there's something to say for the art of trying.

34. Big party's over, journey remains. Yesod of Hod, keep it down to basics, the root of matter in the daily doing of the here and now. Even washing dishes is a sacred act.

ומה אם זה הכל? מה אם אין משמעות למסע הזה, גיבובי מילים ואיורים בדרך אל ההר שלא יהיה שונה מיום המחרת או אמש
מה אם כל המאמץ הזה לשווא, צדפה שבורה, כמוה אלף, ריקה מתוכן ופשוטה כמו טיפה של ים

ומה אם לא? מה אם יש תועלת סמיה למסע היומי והחיטוט במהות ומה אם הצדפה לא ריקה אלא פנינה מחכה בה ואיך הייתי יודע אילולי בדקתי ופתחתי וניסיתי שוב ושוב

34
יסוד ההוד
יום אחרי המדורות והאקסטזה, המסע ממשיך על אש קטנה
יש לאן, ואין לדעת למה
הסיבה טמונה אולי במעשים הקטנים של יופ יום: שטיפות כלים, מטלות יומיות כאלו ואחרות, בלי הרבה דרמה
החול והקודש יסוד פשוט אחד

Wednesday, 9 May 2012

day 33 of 50 And the Chess Game Still Goes On

Jacqueline: it's more wholesome to know that you have flaws

Amichai: One lone pawn, a little cracked, was left behind when all the chess-set pieces were packed away. Now they can't play because one piece is missing, and he is all alone.

What's there to say about the hopes that guide the longing? The game will resume, one way or another, and the lonely lone pawn, well, who would have thought it would become a thing of art and mystical speculation? An icon for the things, broken, that can hope to heal, to make it back home.

My Talmud buddy Zach asked me today what this count-blog is all about and I repeated the premise: each day is a fragment, a flaw, that we see and we honor and we pack along for this journey back to simulated perfection on the top of a make believe mountain in a desert that maybe never was. There awaits the revelation that everything is real and worth living for, no matter how broken we are. Another game of chess, the goal isn't (just) the winning.

33 is Lag BaOmer, Hod of Hod, the night of fires and the sacred mystic masters, haircuts and beard trims, and weddings for all sorts of reasons. No bonfires here in downtown tonight, just one last paper for school as the sun sets on the last day of the first year of rabbinical studies, and a lone pawn in a grander game lights a candle to the fire that connect the worlds in ways not yet imagined.

חייל בודד מלוח שחמט שנארז בחפזון נותר בודד. עכשיו אין להם איך לשחק בהיעדרו - כל אחד חשוב כל כך - והוא, בודד, מתגעגע לחבר'ה, הבייתה, ואל הייעוד המיוחד
בינתיים הוא הופך לאמנות וספוקלציה רוחנית ואות וסמל לתקוה של כל הבודדים והזנוחים שתקוותם ניצחת

החברותא שלי שאל היום על מה ולמה הספירה הזאת שלנו - וחזרתי על עיקרי התיאוריה - איסוף יומי של שבר וסדוק, חיצוני ופנימי, בדרך אל ההר בדמיוני שהוא סיני והתגלות ושלמות מלאה יותר ותיקון המידות
עוד משחק של שחמט - המטרה איננה רק הנצחון או ההגעה אלא הענין עצמו

בליל ל"ג בוערות מדורות ומגולחים זקנים ותלתלים וכלות יוצאות בחופתן
הוד שבהוד - לב ליבו של משהו
אין אש בוערת הלילה בביתי - יום אחרון של השנה הראשונה ללימודי הרבנות ועוד עבודה אחת נותרה לי ונר דולק לכבוד החיבורים בין העולמות כולם ובין הידוע ללא ידוע והתקוה הגדולה של היש
של האש

Tuesday, 8 May 2012

day 32 of 50 even when the fork has broken?

Jacqueline: is it good enough?
is it ever good enough?

Amichai: A broken plastic fork makes me think of hunger. Not my late night cravings, or my kids and cupcakes. The kind around me every day on the streets of this city and so many more. Why today, of all days, more homeless people in the subway cars? barefoot and unwashed, visible/invisible, some don't even ask for help. Some do. In the crowded subway car tonight, one man stands to the side, a cigarette butt in one hand, rags and hollow eyes, and when he moves through the people all recoil and he decides to stand right where I'm sitting; the uncomfortable closeness, smell, and I look up (from the pages of the Talmud I am reviewing for the final) and try to look him in the eye and smile or greet but his eyes are downcast and I don't try too hard, I wish I could say I offered him a seat or hand him a dollar, unasked, but I just sat there and looked down also. Then he slowly moved away, and then it was my stop.
This too is broken, and is to be gathered up on this journey to the top of the mountain. The broken people, broken systems, lack of justice and equality, halted compassion, hunger for more.

32. Netzach of Hod. Infinite humility in the face of so much that is so badly screams for change.
When it comes to my own hunger for improvements, how much more can I commit to, raise my hand to, help resolve? If I were to hold up just one fork this evening, who would I feed? what would I commit to fixing? even when the fork has broken?

עמיחי: מזלג פלסטיק שבור מזכיר לי רעב
לא נשנוש חצות או כמיהת ילדיי לממתקים אלא הרעב האמתי יום יום ברחובות העיר שלי ובכל כך הרבה אחרות
למה היום כל כך הרבה יותר הומלסים ברחוב, הרכבת? בכל קרון נוכחות מוגברת רגלים יחפות מבטים דהויים סחבות ריח חריף של רחוב ושתן, חלק מבקשים עזרה, הרבה לא
אחד, בקרון עמוס במיוחד הערב, כבוי עינים, בדל שיגריה קמוץ ביד אחת, עמד בצד נראה/לא נראה וכהתחיל ללכת מהוסס בקרון נרתעו אנשים הצידה ונמצא שעמד ממש מעלי נעצר ונמבט מושפל, ואני, נבוך מהקרבה ומהריח והעליבות והצער הזה הרמתי ראש מדפי הגמרא וניסיתי למצוא מבט, עין, ברכה אבל הוא לא הביט ואני לא ניסיתי ואחרי עוד רגע המשיך ללכת ויכולתי להציע לו לשבת או לתת לו משהו בלי שאתבקש ולא היה כך אלא הוא הלך ואחרי עוד רגע הייתה התחנה שבה ירדתי

גם זה שבור ונאסף היום בדרך אל פסגת ההר
גם הרעב והבושה, האמיתיים והמדומים גם יחד, אנשים שבורים, ושיטות שבורות, ושקרים ממלכתיים ופחדים אנושיים קטנים ומזלגות שבורים של חוסר שובע וכמיהה לעוד, רעב לשינוי של ממש
32
נצח ההוד: תזכורת של כמה גדול ומלא הוד והדר וזוועה הכל וכמה ענק בצורך בתיקונים הקטנים שמתחילים מבפנים
ואם אקח מזלג היום, מזלג אחד בלבד ואאכיל בו בן אדם אחד או אזין מקום שצורך בתיקון
וגם אם המזלג שבור


Monday, 7 May 2012

day 31 of 50 A Pearl Unclasped

Jacqueline: (pearls from a vintage brooch)
as long as we aren't broken in the same place,
you can lean on me & I can lean on you.

Amichai: It's the links that make the difference: pearl to pearl and hand in hand. A weak link, no matter how perfect the pearls, or lovely the people, will reduce one thing into its many parts. Broken bits are pretty and it's ok to let go of hands but the yearning, gravity persists for things undone to come become one again, together.

What's a pearl and what's a link in my day to day life? what things get the priority of focus and what are just the links, the ways to get there? Do I pay as much attention to my time on the subway as I do to what happens once I reach my destination? What are the little links that weave throughout my life deserving of more careful attention, needing, perhaps a tightening of awareness so they will not become loose, undone. Even friendships, they need the maintenance or they come undone. The links are winks that get us to look back and get the bigger picture. The links are our limbs, the little daily gestures, the way we said good night.

31. Tiferet of Hod: the heart of humility - finding a way to honor each day's journey with the truth of our emotions, paying more attention not just to the tiny shiny pearls but to each and every little comma, also, and every, little, smile.

הקישורים הקטנים הם שמחזיקים אותנו: לאו דווקא פנינים מלב ים אלא תופסני הכסף העדינים שמחברים את הפנינים אשה לאחותה, כמו ידיים שמחזיקות ידיים
גם השבור יפה ופנינים פזורות יש להם תכלית אבל תכלית התכליות היא איסופן שוב יחד והחיבור השלם של הכל

מה הפנינה ומה התופסן בחיי היום יום? מה עיקר ומה לכאורה טפל? האם הנסיעה ברכבת כל בוקר חשובה פחות מיעד הנסיעה? האם יש שיחות, מחוות שלכאורה הן רק הקשר בין אדם ואדם או פגישה ופגישה אבל בעצם כאן צריכה תשומת לב כי בקישורים הקטנים האלה טמון סוד גדול יותר של מה שמחבר דברים יחדיו
יש בהם בחיוכים האלה לזרים הרחוב בזמן הליכה או לאופן בו אני אוכל בבוקר או לוגם קפה, קישורים קטנים המצביעים של התמונה הגדולה יותר של מציאות והויה

ליל 31 בספירתנו מביא תפארת של ההוד - לבוא אל הענוה של החיים מול כל הקודש בתשומת לב לפרטים הקטנים המקשרים בין דבר לדבר, רגעים קטנים שהם כמו אחיזת ידיים מחממת לב וארעית,
וכמו חיוכים ללא סיבה טובה
ושאר פנינים קטנות של יום חול שמזכירות את עומקו של הים

Sunday, 6 May 2012

day 30 of 50 Full Moon Fixing

Jacqueline: (bent dress pin)
bent & broken
but it didn't snap, it didn't break

Amichai: Thirty is a loaded number. The next phase of mourning from the rawest of the first seven days moving one step closer to the life that always is.
And thirty is also the fill of a cycle, a moon come and go, as full as the super moon over our heads last night, and a feeling of commitment and continuous resolve, full circle.
At thirty days, this count to fifty has become a permanent feature of my daily life, something that I think about, aware of, and inspired by. And now I want to move beyond the gathering of broken and commit myself to inner fixing, stronger self on path to mountain-top, shavuot, whatever will be revealed one step closer to the inner life.

30: Gevura of Hod. Discipline in Wonder. Re-commitment to an actual goal on this journey, a tangible and concrete change imagined, planned, worked on daily, starting now. I want to look back twenty days from now and nod, triumphant: made it and it feels like change.

שלשים זה עסק מסובך: בדיני אבלות זה המספר שבו עוברים מישיבת שבעה לשלב חדש של הסתגלות לחיי יום יום, הכל, כביכול, שגרה
שלשים הוא הלבנה בעיבורה המלא מחודש לחודש, מספר עגול של המשכיות וסגירת מעגל ומנהגים המשתרשים בדם

בליל השלשים לספירת החמישים הזו אני מודה ומודע לקיומה בחיי, כל בוקר וערב מודעות ליום, ולספירה ולמהות, ושינויים קלים באים בגלל תשומת הלב

ליל 30: גבורה בהוד, משמעת בעמידה אל מול הגודש והקודש
צעד צעד עם נחישו של מטרה ברורה לשינוי ותיקון - לא רק איסוף השברים אלא גם תיקון - לפחות לאחד מהם בתוכי
החל מהיום - כוונה ברורה על הכוונת, תיקון אחד פנימי ובר מימוש
כשנעמוד על ההר, בליל חמישים, ונתבונן אל כל הדרך, ננשום עמוק ונדע שהדרך עודנה נפקחת לאורך

Saturday, 5 May 2012

day 29 of 50: Smell of Small Secret

Jacqueline: (sprig of rosemary)
still broken, still breaking

Amichai:

here's a secret: take the broken things, a wilting branch of rosemary, for instance, and turn them into art. Deep inside that broken branch is still, is always, fragrance of the possible.
Can I find kindness everywhere, each day, even, always in the seemingly sad?

A radiant Bat Mitzvah girl inspired me today, sharing her learning from a terrible human experience: Do something kind to someone else, each day.

She chanted the same verses from the Torah as I did 30(!) years ago, today. I mouthed along with her as I sat in the congregation, remembering the ancient blood of leviticus and each and every trope. And then spoke about her preparations, and just another teen's speech become a haunting tale of courage, and a good advice.

She interviewed a holocaust survivor, with a harrowing tale, whose message to her was: do something kind to someone else each day.
It was more nuanced than that, and an excellent speech and ended all about never forgetting the Holocaust, but she had me with that older woman's simple advice, and advice she learnt from her own mother, back in Warsaw: before you go to sleep ask yourself: have I done anything kind to anyone else today?

Turn that broken twig into a branch of beauty.

29. Hesed of Hod: The Kindness in Humility. A tender spot to start a week in which the task is to increase awareness of this secret that is life. Little daily acts of kindness.

shavuatov

סוד הרוזמרין: יש והשבור הופך פתאם ליופי, כמו ענף מעוך שבתוכו עדיין, תמיד, ניחוח של תקוה
האם אוכל למצוא כל יום רגעים קטנים של חסד אפילו בתוך המנותץ והשבור
היום הזכירה לי עלמה אחת, זוהרת ביום בת מצוותה, חולקת איתנו שיעור חשוב שלמדה מהחיים ומסיפורה של אישה אחת קשישה שהשפיעה עליה במיוחד: עשי מעשה של חסד כלפי מישהו אחר כל יום ויום

היא קראה בתורה את אותם פסוקים שקראתי אני, בשבת הזו, לפני שלשים שנה. ואחרי דם הקרבנות והבטחותיו של הנביא עמוס היא נשאה נאום כמקובל. אבל שלה, מהלב, נגע עמוק, וסיפר על אומץ ועצה טובה

כחלק מההכנה היא ראינה ניצולת שואה מוורשה, שסיפורה קשה והשראתה רבה ועצתה פשוטה: עשי משהו טוב למישהו אחר כל יום
זה היה מורכב יותר והשורה התחתונה היתה כמובן לעולם לא לשכוח וכו, אבל אני עם העצה נותרתי,
זאת שקיבלה הקשישה מאימה שנספתה והעבירה הלאה לצעירה הנחמדה הזאת, ולכולנו

ענף עצוב הופך פתאם למלבלב ובשבור יש חסד

29
חסד ההוד
מקום קטן להתחיל בו שבוע של השתאות מול ההוד הגדול של חיינו החבוי בפרטים הקטנים
וברגעים קטנים של חסד
שבועטוב

week 4 of 7



Jacqueline: we've gathered many broken things, and taken many breaks. but we are now over half-way. deep breath for the weeks ahead.